עברנו לחיות במסיכות כשחצאי פרצופים מופיעים
ביננו, גם לפני כן עטינו מסיכות, רק כאלה שלא רואים…
בכל יום ויום אנחנו 'מתחפשים',
מתנהגים באופן שונה ואחר, בהתאם למצבים ואנשים.
למשל- כשאנו מול הבוס, המסיכה תהיה אחרת,
מזו שנשים על הפנים,כשנצא עם חברה לסרט..
לעיתים נחייך מנימוס, גם אם מבפנים בא לצרוח,
או נעטה 'מסיכת סבלנות' כשבעצם אין לנו כח…
אז למה פעמים רבות אני פוגשת הורים,
שבחוץ מחליפים מסיכות,כמו שחקנים מוכשרים,
אך דוקא כשמגיעים הביתה, נושרות המסיכות מעצמן?!
והילדים פוגשים הורים עייפים וחסרי סבלנות רב הזמן?
נכון שבבית זה המקום להיות בו 'אני' אמיתי וישר
,גם ילדינו זקוקים למסיכות רגועות, מכילות ושמחות אם אפשר..
אז 'תשאירו מקום' למסיכה או שתיים כשאתם חוזרים מהעבודה,
המסיכה תהפוך אמיתית בהדרגה, וילדיכם יוקירו תודה!
